תרומת הדשן תחלת עבודה של מחר וכו'. כלומר דר' יוחנן ס''ל דהכיור היה משוקע במים כל הלילה עד שהגיע הזמן של תרומת הדשן שהוא תחלת עבודה של מחר והיה מקדש וידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים כל הלילה:

ר' חייה בר יוסף אמר וכו'. כלומר שלא היה צריך להיות הכיור משוקע במים כל הלילה אלא מכיון שמסר היום ללילה דיו ומשקעו בסוף היום להיות משוקע בתחלת הלילה ושוב א''צ ולתמן מפרש פלוגתייהו:

חברייא בשם ר' יוחנן. אמרי דהכי קאמר ר' יוחנן משהוא מגביהו מן המים לצורך קידוש ידים ורגלים לתרומת הדשן הוא חוזר ומשקיעו כדי שלא יעבור עליו עמוד השחר בלא שיקוע:

מתניתא פליגא על ר' חייא בר יוסף. ברייתא ששנינו בתוספתא פ''ק דמכלתין וכן בפ''ק דמנחות דפליגי רבי וראב''ש בקידוש ידים ורגלים קשיא למאי דאמר ר' חייה בר יוסף דאיהו כמאן ס''ל כדלקמן. קידש ידיו ורגליו ביום א''צ לקדשן בלילה. לצורך אברים ופדרים שנתותרו שהן כשרים להקטירם בלילה והן נקראין שירי עבודות:

א''ר יוחנן וכו'. מילתא באנפי נפשה היא דפליגי ר' יוחנן ור' חייה בר יוסף בענין קידוש ומדייק עלה מהאי פלוגתא דתנאי לקמן:

ר''א בר''ש אומר וכו' בשירי עבודות. כלומר מדקאמר אפי' עסוק בעבודה כל שלשה ימים וכו' ש''מ דבדוקא בשירי עבודות הוא דקאמר דכל זמן שהוא עסוק בעבודה אין הלינה פוסלת בהן אבל בתחלת עבודה כלומר שפסק מלעבוד והיום הוא תחלת עבודה א''נ שהן תחלת עבודות של יום כגון זריקת הדם והקטרת הקומץ שהן עבודות של יום אפי' ראב''ש מודה שקידוש הלילה לאו כלום הוא וצריך לקדשן ביום. והשתא ר' חייה בר יוסף כמאן ס''ל דלרבי לעולם הלינה פוסלת בהן ואפי' עסוק בעבודה הוא ולראב''ש מיהת לתחלתו עבודה צריך הוא לקדשן ור' חייה בר יוסף קאמר מכיון שמסר יום ללילה דיו ולדידיה אם הגביהו מן המים אחר תחלת הלילה דיו ונמצא כשהוא מקדש מן הכיור שאינו משוקע בלילה הוא מקדש וא''כ אין הלינה פוסלת כלל בהן וזה דלא כרבי ודלא כר''א בר''ש:

בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי. דס''ל לינה פוסלת לקידוש ידים ורגלים ועמוד השחר עושה לינה:

ובלבד מיום ללילה. כלומר והא דדייקינן דבכיור פוסלת וצריך שיהא משוקע במים ובלבד שיהא משוקע מבעוד יום ומיום ללילה דבהא סגי אבל אינו צריך שיהא משוקע במים כל הלילה וזהו כדר' חייה בר יוסף דקאמר מכיון שמסר מיום ללילה דיו ופתר להברייתא כדפתר לה ר' חייה בר יוסף וכר''א בר''ש וכדלעיל:

קידש ידיו ורגליו וכו' שאין הלינה פוסלת בידים הא בכיור פוסלת. כלומר דתלמידוי דר' יוחנן לא אמרי בשם ר' חילפיי כדאמר מעיקרא כשם וכו' אלא כדדייקינן דדוקא בידים אינה פוסלת הא בכיור פוסלת הלינה:

תלמידוי דר' יוחנן בשם חילפיי הכיני. כך היה שמו מכונה וכך הוא בהלכה דלקמן בשם ר' חילפיי הכיני:

מתניתא פליגא על ר' חילפיי קידש וכו' שאין הלינה פוסלת בידים. קתני מיהת בידים אין הא בכיור פוסלת ואפי' לר''א בר''ש וקשיא על ר' חילפיי:

חילפיי אמר וכו' כך אין הלינה פוסלת בכיור. אפילו לא היה משוקע כלל במים אין הלינה פוסלת בו:

ר' חייה וכו'. נתחלפו השיטות בספרי הדפוס בטעות וכצ''ל. ר' חייה בר יוסף פתר מתניתא קידש ידיו ורגליו ביום א''צ לקדש בלילה בשירי עבודות בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי ר''א בר''ש אומר אפילו עסוק בעבודה כל שלשה א''צ לקדש ידיו ורגליו שאין הלינה פוסלת בידים בין בתחלת עבודות בין בשירי עבודות. ר' יוחנן פתר מתניתא קידש ידיו ורגליו ביום א''צ לקדשן בלילה (בשירי עבודות אבל בתחלת עבודה) הכתוב כאן ט''ס הוא וכצ''ל בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי ר''א בר''ש אומר אפי' עסוק בעבודה כל שלשה א''צ לקדש ידיו ורגליו בשירי עבודות אבל בתחלת עבודה צריך. ולפ''ז ניחא דכל חד וחד פתר למאי דס''ל ולר' חייה בר יוסף דמפרש לר''א בר''ש דבין בשירי עבודות ובין בתחלת עבודות א''צ לקדש לפי שאין הלינה פוסלת כלל בידים ואיהו ס''ל כר''א בר''ש ור' יוחנן פתר כדס''ד מעיקרא דלר''א בר''ש דוקא בשירי עבודות א''צ לקדש אבל בתחלת עבודות צריך לקדש והשתא בתחלת עבודות לכ''ע צריך לקדש וכן ס''ל לר' יוחנן:

בפירוש תני לה ר' חייה וכו'. ולא צריך למידק מלישנא דמתני':

מן מה דתנינן. הכא במתני' מעשה וכו' ש''מ שהיו שניהם [שוין] במרוצתן בשכבר עלו בכבש ולקדם לתוך ד''א א''כ הדא אמרה ד' אמות שאמרו בתוך ד' אמות הסמוכות למזבח הן:

אם בין. בתוך ד' אמות הסמוכות להכבש ובין בתוך ד' אמות הסמוכות להמזבח שוין הן או לא:

גמ' מה. ושואל הש''ס מה הן הד' אמות דתנינן לעיל כל הקודם את חבירו לתוך ד' אמות זכה:

ובטל הפייס. הזה עד שיחזרו ויוציאו כולן כדין:

בפקיע. ברצועה:

ארבע. אם הוציא ד' אצבעות:

מהו אין מונין. לו דקתני אם אין מונין אותו כל עיקר ומשום קנסא שהוציא ביותר או דילמא אין מונין לו את היתירה שהוציא אבל שתים מונין לו ולא איפשיטא:

מתני' הפייס השני מי שוחט. אע''ג דשחיטה לא בעי כהונה מ''מ הואיל ותחלת עבודת קרבן התמיד היא תיקנו בהפייס כי היכי דלא ליתי לאנצויי משום דחביבא עלייהו:

מי זורק וכו'. כל אלו העבודות דקחשיב להו והן בשלשה עשר כהנים כדקתני בסיפא כולן נמשכין הן אחר מי שזכה בפייס זה ומי שיצא בפייס הוא השוחט תמיד של שחר. והשני שהוא עומד בצידו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו. והשלישי סמוך להשני מדשן מזבח הפנימי שהוא מזבח הקטרת. והרביעי שבצדו מדשן את המנורה ומטיב את הנרות. והחמישי הוא המתחיל להעלות אברי התמיד להכבש והוא מעלה הראש והרגל הימין לכבש. והששי מעלה שתי ידים. והשביעי מעלה העוקץ הוא הזנב. ורגל של שמאל. והשמיני מעלה החזה והגרה. והתשיעי מעלה שתי דפנות. והעשירי מעלה הקרביים. והאחד עשר מעלה סולת הנסכים. והשנים עשר מעלה החביתין של כ''ג שהיא קריבה בכל יום עם התמידין חצי עשרון בבקר והחצי בערב שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב. והשלשה עשר מעלה היין של נסכים:

ושלשה עשר כהנים זוכין בו. בהפייס הזה כדפרישית על סדר העבודה השנויים כאן:

אמר בן עזאי וכו' דרך הילוכו היה קרב. האברים שלו הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי ידים. ושתי הדפנות. העוקץ והרגל. ות''ק סבר הטוב והיפה קרב תחלה כלומר גדולי האברים הן קודם כדקחשיב להו והלכה כתנא קמא:

גמ' אמר ר' יוחנן כדי לעשות פומפי לדבר. טעמא דמתני' מפרש מפני מה נחלקו העבודות האלו להרבה כהנים שהיא כדי לעשות פומבי ופרסום לדבר כדרבי דאמר והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן ג''כ את המנורה מכיון שמתעסק בדישון ולמה הצריכו כהן אחר לדישון המנורה אלא כדי לעשות פומבי לדבר ובהתרבות הכהנים נתפרסם הדבר ביותר:

תמן תנינן. בפ''ג דתמיד גבי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל הטני והניחו לפניו והיה חופן ונותן לתוכו ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניחו ויצא. ולא היה מוציאו מיד לפי שהיה ממתין על זה שמדשן את המנורה כדקתני בתריה מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו דולקים במקומן. לפי שהיו מפסיקין בין הטבת חמש נרות לבין הטבת שתי נרות לאבא שאול היה מפסיקין בדם התמיד ביניהן ואחר הטבת שתי נרות היה מקטיר את הקטרת ולרבנן דפליגי עליה היה מפסיק בקטרת בין החמש נרות ובין השתי נרות. ותנינן התם שלאחר שמדשן את החמש נרות הניח את הכוז שבו היה נותן דישון המנורה על מעלה שניה שהיתה שם ויצא ולפי שעדיין לא נגמר עבודתו עד לבסוף כדתנינן שם בפ''ו החלו עולים במעלות האולם מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא ומי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן וכו' נטל את הכוז ממעלה השניה והשתחוה ויצא. שמעינן מיהת מהני מתני' דשני פעמים היו נכנסין זה שדישן מזבח הפנימי לא היה מוציא את הדשן עד לבסוף עם המדשן את המנורה וזה שדישן את המנורה היה צריך להפסיק בהטבת הנרות כדלעיל ואחר שגמר עבודתו נטל את הכוז והשתחוה ויצא:

אמר ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת שני פעמים. כלומר הרי הדישון מזבח הפנימי היה בשביל להקטיר הקטרת עליו לאחר שמסיר את הדשן ולמה היה צריך ליכנס בשביל כך שני פעמים ולא הוציא את הדשן בתחלה ואי משום שעדיין לא נגמר עבודת המדשן את המנורה והיה ממתין עליו ומשום שבמקום שמשימין דישון מזבח הפנימי משימין ג''כ דישון המנורה היא גופה קשיא ולמה לא גמר זה המדשן את המנורה עבודתו בפעם הראשון והיה לו לדשן את הכל והיו יכולין להוציא שניהן בפעם אחד אלא כדי לעשות פומפי לדבר ולפי שהיו נכנסין פעם אחר פעם היה יותר פרסום בדבר:

ר''ש בן לקיש אמר. מה ראיה זו מכאן הלא דבר תורה הוא שצריך להפסיק בהטבת הנרות כדדרשינן מדכתיב בבקר בבקר וגו' דה''ק חלקהו לשני בקרים בהטבת הנרות ובעידן הטבה תהא מקטיר קטרת ותפסיק בקטרת להטבת חמש ולהטבת שנים וכדלעיל:

מה עבד לה ר' יוחנן. להאי קרא:

עובר להטיב ומקטיר. כלומר אי מהטעמא דהכתוב ה''א דה''ק קרא כשעובר הוא להטיב מטיב את כולן והדר מקטיר ולא שמעינן בהדיא דבקטרת צריך הוא להפסיק בהטבת הנרות אלא דטעמא הוי משום כדי לעשות פומבי לדבר:

שהיתה טומאה. של הכלים קשה להן משפיכות דמים וזה לגנאי להם שלא הקפידו על שפיכות דמים ולא השגיחו אלא על טומאת הכלים בלבד:

שרון. התחילו:

לשמאל הפייס מהלך הזוכה וכו'. כלומר לעולם לשמאל של זה שהתחילו בו היה המנין מהלך והזוכה במחתה אחרי הזוכה בקטרת העומד לימין הוא זוכה וטעמא מוטב שיזכה וכו' שהרי לעולם היה צריך שיוסיף הממונה לומר המנין ממה שהיו הכהנים שם וכדי שלא ידעו למי יכלה המנין וצריך שלא יוסיף כפל ממנין הכהנים דא''כ נודע הוא מי שיכלה המנין בו אלא מוסיף הוא פחות מהכפל כגון שהיו שם שלשים כהנים בבית אב של היום ומוסיף בהמנין ואומר ארבעים או חמשים נמצא כשמונה והולך לשמאל ממי שהתחיל בו העומדים לימין הזוכה עבר עליהם המנין שתי פעמים פעם אחת במנין שלשים הראשונים ופעם ב' במנין התוספת שהיא עשרה או עשרים שחזר המנין עליהם עד שבא אל הזוכה וכלה בו והעומדים משמאל הזוכה לא עבר עליהן המנין אלא בפעם אחת של מנין שלשים ולפיכך זה שאצלו בימין מזכה אותו בהמחתה שהוא סמוך לו ועבר המנין עליו שני פעמים:

תלמידוי וכו' בשם ר' חילפיי הכיני. משם מקום וכן הוא לעיל בסוף הלכה:

מן מה דתני. בתוספתא פ''ק ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה של קטרת אלא מי שזכה בקטרת אומר לזה שעל ימינו אף אתה תזכה למחתה וא''כ הדא אמרה לימין הפייס מהלך ולפי שהמנין היה הולך לימין והוא השני למנין אומר הזוכה בקטרת תזכה אתה אחרי למחתה:

כיצד היה הפייס מהלך. כיצד היה מונה המנין אצבעות והולך אם לימין מזה שהתחיל בו למנות או לשמאל:

וחש לומר שמא וכו'. וניחוש שמא מתכוין להגביה המצנפת מזה כדי שישלים המנין לאוהבו או לקרובו ויזכה. ומשני כמין קובליים היו עושין שעומדין בהיקף עגולה ולא היה יכול לכוין במהרה למי יכלה המנין. קובלייום הוא מין כלי עגול עשוי לתכשיט אשה נושק''א בלע''ז והוא ככולייר הנזכר התם בענין זה:

אין אומרים ממי במקדש. ממי יתחיל הפייס מזה או מזה אלא כך היו עושין הממונה מגביה וכו' לסימן שיהיו יודעין שממנו היה הפייס מתחיל למנות:

מפני הרמאין. כדפרישית במתני' דלעיל: